<h1>סמ"ג לאוין סימן ס"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
(תניא) [תנן] במסכת ע"ז (י"ד ב') אין מוכרין לגוים בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורין, ומפרש שם (ט"ו א') הטעם גזירה שמא ישאילם או ישכירם לגוי ועובר משום למען ינוח שורך וחמורך (שמות כ"ג י"ב) ששכירות אינו קונה, עוד מפרש טעם אחר משום נסיוני, שפעמים דסמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא מוכר[ו] ואומר ישראל לגוי לנסותה ושומעת קול בעלה ישראל והולכת מחמתו ועובר משום מחמר אחר בהמתו בשבת, דאסור משום לא תעשה כל מלאכה אתה וגומר (שמות כ' י') כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ג ב'), אבל לא רצה לומר הטעם משום למען ינוח דשמא משום גזירת איסור בהמתו שאינו תלוי בגופו לא היו (אסורין) [אוסרין] למכור לגוי (עי' ע"ז ט"ו א' תד"ה ושמעה), רבא שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא, פירוש על ידי סרסור, אי משום נסיוני לא ידעה לקליה, ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידיה היא לא מושיל ולא מוגר ועוד שלא יתגלה מום הבהמה [נ"א בבהמה], רב הונא (שם) זבין ההיא פרה לגוי אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עביד מר הכי אמר ליה אימור לשחיטה זבין, ומתניתין דקתני אין מוכרין [בהמה גסה] מדברת [בטמאה אי נמי] שפיר(ו)ש לו הגוי למלאכה אני צריך לה, ובהמה טמאה אפילו בסתמא אסיר דהא לאו לאכילה קיימא, כך פירש רש"י (שם ד"ה אימור), ורבינו שמואל ורבינו יעקב (שם תד"ה אימור) מחלקין עוד בעניין אחר אבל אינן סותרין פירוש רבינו שלמה. וצריך למצוא היתר למנהגינו שאנו מוכרין להם הכל, דאע"ג דפסיק תלמודא (ט"ז א') כרבי יהודה בן בתירא שמתיר בסוס זהו מטעם שעושין בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, שבימי חכמים היו מייחדים הסוסים לרכיבה ולעופות, אבל עכשיו רגילין לחרוש בהן ולמשוך בקרון, ויש לפרש שעתה אין אנו בקיאין כל כך בקול ואין לחוש לנסיוני דשמעה לקליה כמה שאנו מתירין על ידי ספסר מפני שאין מכרת קולו, ומשום שאלה ושכירות נמי ליכא למיחש שהרי אין אנו רגילין להשאיל עכשיו לגוי ולא לקנות בהמה כדי להשכיר לאחרים כך פיר(ו)ש רבינו יעקב, ורבינו יצחק מפרש שבימי חכמים היו הרבה יהודים ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל עכשיו שאין אנו כ"א מעט במקום אחד איכא הפסד אם לא היינו מוכרין לגוים ומהאי טעמא שרי התם (ט"ו ב') למכור להם חטים ושעורים משום פסידא, אמנם מזה הטעם אין אנו מתירין למכור להם בהמות אלא כשישנן בידו כבר אבל אסור [לקנותם] לכתחלה כדי למ[ו]כרם לגוים (ע"פ סה"ת סי' קמ"א).
<h2>דף כה.</h2>
דיני סחיטה. אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעין במים פן יסחטם כדאמרינן בשבת פרק אלו קשרים (שבת קי"ג ב') וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון (תוספתא שבת פ"י הי"ג ע"ש) שהיא אב מלאכה, ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון [שהיה הולך] להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי כדאמר בפרק בתרא דיומא (ע"ז ב'), ואמר [נמי] בפרק יום טוב (ביצה י"ח א') דנידה מערמת וטובלת בבגדיה (שבת קי"א א' תד"ה האי), ואם יש טינוף בבגדיה מקנחת [נ"א מקנחה] בסמרטוט (ע"פ סימני סה"ת סי' רמ"ד ע"ש). והורה רבינו יעקב (שם בתו' ע"ש) לנשים מניקות שהתינוקות ליכלכו בגדיהם שמותרות ליטול ידיהן ולקנח במקום הליכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר מי רגלים לבדם אלא מעביר המים האחרים עמהם וגם במקום מצוה הקילו [חכמים] בכמה מקומות כאשר בארנו. ורבינו שמשון כתב בשם ר' יצחק שקשה לו לומר כך הואיל ומתכוונות לטהר הליכלוך. והמסקנא כך היא (ה)[ש]בגד שיש עליו טינוף שאין ליתן עליו מים דשרייתו זו היא כיבוסו כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים צ"ד ב') ובפרק נוטל (שבת קמ"ב ב' ברש"י ד"ה נותן) מאחר שיש שם טינוף אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוי [תולדה ד]ליבון ובמקום מצוה לא גזור כדפי' לעיל וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים (סימני סה"ת שם) (ואין) [ואינו] אלא דרך ליכלוך. במה דברים אמורים במים אבל ביין ושמן ושאר משקין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן, ובלבד שלא יסחוט הבגד, שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה, וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין כדתנן בפרק תולין (שבת קל"ט ב'), אבל סתימת כד וחבית שהיה למעלה והסתימה היה מבגד או נעורת פשתן ובלועה מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרינן התם פרק תולין (קמ"א א') לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא, פירוש מוך בפי צלוחית, ואם כן מן הצד כגון ברזא הכרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותו ברזא לפי שהמשקה נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לארץ לאיבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך (ערכי סבר ופסק) מותר למשוך בברזא (סימני סה"ת שם), ומביא ראייה מדאמרינן בפרק הבונה גבי תולש עולשין בשבת בקרקע חבירו שאינו חושש לייפותו והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו חייב דלא הויא מלאכת מחשבת, וכן מוכח בפרק כל כתבי הקדש (שם קי"ז א') גבי מפשיטין את הפסח ובפרק לולב הגזול (סוכה ל"ג ב') גבי ממעטין ענבים מן ההדס ביום טוב דפסיק רישיה שאינו נהנה בו אינו אסור, ומסוכרייא דנזייתא דאסור להדוקה ביומא טבא (שבת קי"א א'), פירוש סתימת נקב החבית, זהו כשהוא למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד. ורבינו יצחק בר' שמואל מפרש (כתובות ו' א' תד"ה האי) דאיסורא דרבנן מיהא איכא אף ע"פ שהמשקה הולך לאיבוד, כדאמ' בפרק נוטל (שבת קמ"ג א') ספוג אם אין לו [עור] בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השומן והמאכל אע"פ שהנסחט מן הספוג הוא דבר נפסד, ומההיא דהבונה (שבת ק"ג א') אין ראייה נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא, ובפרק כל כתבי עיקר הטעם מפני שאין שם שיעור להתחייב, ובפרק לולב הגזול מצוה שאני, ומסקינן שאסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפילו היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית (ע"פ סה"ת שם).
מההיא דמועד קטן (ב' ע"ב) שהבאתי למעלה יש ללמוד שצריך ליזהר כשאוכלין בשבת בפרדס ורוחצין ידיהן שלא יפלו מים על העשבים ואף על גב דקיימא לן (ביצה כ"ג א') כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן בשבת פרק רבי אליעזר (קל"ג א') ובכתובות פרק קמא (ו' א') דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות פירוש הוא מודה בדבר שאי איפשר שלא תעשה מלאכה כמו שאי איפשר למי שפסקו ראשו ולא ימות והכא נמי כשנופלין המים אי אפשר שלא ישקה העשבים ומגדל (ע"פ יראים סי' רע"ד ע"ש). אמנם לפי' הערוך (ערך פסק) שמפרש דפסיק רישיה בדבר דלא ניחא ליה מותר וראיותיו מפורשות לפנים במלאכת סחיטה (לקמן מלאכה ה' [הו' בשבת ק"ג א']) אין [לנו] ראייה (לנו) לאסור לכל הפחות באוכל בגנות חבירו שאינו נהנה בגידול העשבים, ואף אם יהא אסור במים ביין ששורף את העשבים אין לחוש (ע"פ סה"ת סי' רל"ה).
גרסינן בפרק האורג אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר. חד[א] הא דתנן [התם] (ק"ו ב') צבי שנכנס לבית וישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור, וזה הפטור פירוש פטור ומותר כדמסיים בסיפא הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו. ואידך דתנן במסכת עדיות (פ"ב מ"ה) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור, ומנלן דפטור ומותר דתנן בפרק כל הכלים (שבת קכ"ב ב') שמטלטלין מחט של יד ליטול בה את הקוץ, ופריך (סנהדרין פ"ד ב') וניחוש דילמא חביל ביה ומקלקל בחבורה חייב ומתרץ דאפילו חביל ביה הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטר עליה רבי שמעון ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור, ואפילו לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה קסבר מקלקל בחבורה פטור ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור. מכאן מביא רבינו יצחק (כתובות ו' א' תד"ה האי מסוכרייתא) ראייה דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, שהרי (במתכוין) [כשמתכוין] להוציא לחה היה אסור מדרבנן אי לאו משום [דקסבר] דבמקום צערא לא גזרו אף על פי שלעניין הפה הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה דאי ניחא בפה כי לא מכוין נמי חייב. ואידך דתנן (עדיות שם) הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ומנלן דפטור ומותר דתנן בפרק כל כתבי הקודש (שבת קכ"א א') כופין קערה של חרש על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואת קטן ועל עקרב שלא תשוך. בריש שמנה שרצים (שבת ק"ז ב') מוכיח דהנך דפטורין ומותרין היינו אליבא דרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ושמואל אליביה מיירי, אבל שמואל גופיה סבירא ליה בזבחים פרק כל התדיר (צ"ב א') כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה, ופוסק רבינו יצחק דכרבי שמעון קיימא לן דהא רבא דהוה בתראה סבירא ליה בפרק נוטל (שבת קמ"א ב') כוותיה (שבת ג' א' תד"ה הצד בשם ר"ת). תנן (שבת ק"ז א') שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב, פירוש אף על פי שלא יצא מהן דם אלא נצרר דסופו לצאת, ושאר שקצים, שאין להם עור, החובל בהן פטור, פירוש עד שיצא מהם דם דודאי אין סופו לצאת דכיון שאין להם עור מי מעכבו (ע"פ יראים סי' רע"ד קל"ח ב') והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור, וברישא לא הוצרך לפרש לצורך שמאחר שיש להם עור סתם צידתן לצורך (תד"ה הצדן).
הגוזז. עיקרו של גוזז הוא שגוזז צמר או שער מעל הבהמה [ו]חיה. ותולדה דאורייתא הוא, דאמר ריש לקיש בפרק כלל גדול (שבת ע"ד ב') התולש כנף חייב משום גוזז מפני שדרך כנף בתלישה, והקוטמו חייב משום מחתך, והמורטו חייב משום ממחק, ובפרק הלוקח בהמה (בכורות כ"ה א') מסקינן דשוחט בהמה בי"ט עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ובעוף לא יתלוש מפני שהוא דרכו (ע"פ יראים דף קל"ה ב' ע"ש). ו(ב)תולדה דרבנן, (דתנן) [דתניא] בפרק שואל (שבת קמ"ט א') אין רואין במראה של מתכת בשבת ומפרש התם מפני שאדם עשוי להסיר בה נימין המדולדלות, שאינן שוות לשאר שערות (רש"י ד"ה אין). עוד יש תולדה דאורייתא ותולדה דרבנן בפרק המצניע (שבת צ"ד ב') דאמר התם הנוטל מלא פי הזוג בשבת שהם שתי שערות חייב משום גוזז רבי אליעזר אומר אחת, ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר וגומר. ותנן (שם) התולש צפורניו בידו או בשיניו וכן שערו ושפמו וזקנו רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות. תניא (שם) רבי שמעון בן אלעזר אומר צפורן שפירשה רובה וציצין שפרשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור וביד מותר לא אמרן אלא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו ונחלקו רבינו שלמה (שמואל) ורבינו יעקב (יצחק) (שם תד"ה והוא) בפירוש דכלפי מעלה אם לצד הגוף אם לצד החוץ, לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת.
<h2>דף מט:</h2>
בפרק במה בהמה יוצאה מוכיח דפרה אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה לפי שאינה צריכה שמירה ואין להתפחד שמא תברח וכל נטירותא יתירתא לבהמה משוי הוא, דהכי אמר רב פרה לשמור אסור ולא כשמואל דשרי דבפרק יש בכור (בכורות מ"ט ב') פסקינן כרב באיסורי לגבי שמואל (שבת שם תד"ה אמר שמואל). חמור אסור לצאת בפרומביא לפי שנשמר בטוב באפסר או בשיר שהוא חבל כרוך בצוארו, אבל סוס מותר לצאת בפרומביא שהוא חזק יותר מחמור, ואף על גב דתניא ארבע בהמות יוצאות באפסר החמור והסוס והגמל והפרד ונטירותא יתירתא משוי הוא ואסור, מכל מקום פרומביא לא מיקרי נטירותא יתרתא אבל חמור נוח יותר ודי לו בשיר וגם באפסר מותר ואין יכול לכוין השמירה ולצמצם שלא להוסיף מעט, שהרי שנינו (שם) הסוס בשיר ואפילו הכי תניא בד' בהמות שהסוס יוצא באפסר, וכן לובדקים תניא (שם) באפסר ובמתניתין (שם) תנן בפרומביא, אפילו הכי יש שמחמירין שלא להוציא סוס בפרומביא אבל אפסר עם פרומביא ביחד בסוס ודאי אסור דמשוי הוא. וגמל מותר באפסר לבדו או בפרומביא לבדה אבל בחוטם אסור, ועגלים מותרין לצאת בחבל לפי שצריכים שמירה ובורחים יותר מפרה גדולה כדעביד רב הונא, (ע"פ סה"ת סי' רל"ו).
